מה תפקיד המטפל? חלק 1

מה תפקיד המטפל? סיפור בהמשכים

מאמר מאת ד"ר טובי בראונינג
מטופל במודע: "מה כבר לא ניסיתי? טיפולים קונבנציונליים, טיפולים הוליסטיים. אני כבר מיואש. בגלל זה באתי אליך."
הלא-מודע: "בוא נראה אותך, חכם. אף אחד לא הצליח לעזור לי עד היום, מה גורם לך לחשוב שאתה תוכל?"

תעשה לי נעים'ים
טיפול הוליסטי– מה מטרתו? האם פשוט להנעים למטופל? ואם לא, אז מה?
המונח "הוליסטי" בא מ"שלם", והטיפול ההוליסטי אמור לסייע למטופל להיות שלם. לא מושלם, אלא שלם עם עצמו, לא חצוי, לא מדלל את עוצמותיו, לא חי במלחמה תמידית בין חלקי הגוף והנפש. אוי! לא פשוט. יותר פשוט ומפתה להנעים, לרַצות את המטופל, שיאהב אותנו, שירצה לחזור. אין כל רע חלילה בלהנעים – זה אפילו טוב לבריאות עם שחרור הנוירו-טרנסמיטורים הנלווים. השאלה היא, האם בכך באמת עשינו את תפקידנו כמטפלים הוליסטיים?

הצעקה
כשאדם בא לטיפול בגוף-נפש, כמו למשל כשמגיע אליי אדם לטיפול בעוצמת הרכות, הוא בדרך כלל מגיע עם מצוקה כלשהי. אצל האחד זה כאב פיסי או מחלה, אצל האחר כאב נפשי, חרדה, דיכאון וכד'. בכל מקרה, הבעיה היא בדרך כללמתחת לבעיה, בשורש שמתחת לסימפטום התורן, שצורח שאנחנו לא שלמים עם חיינו, למשל, עם מה שאנחנו עושים, או עם מי שאנחנו חיים, או עם איך שאנחנו מוותרים על היכולות שלנו, הרגשות שלנו, המימוש שלנו, הביטוי שלנו, וכו'.

תובנות ו…לישון
ברור שבמשימה עצומה שכזו "לעשות שלם", אין כל סיכוי אם המטפל יעשה את מלאכתו והמטופל יישאר פסיבי כאשר בהצלת חייו שלו מדובר.
המטופל יצטרך לגייס כל גרם של כוחותיו, המודעים והלא-מודעים, כדי לשנות חיים, להיות שלם, לעשות שלום בתוך סכסוך של שנים (מוכר לנו מאיפהשהו?) כן, כמו בפרט כך בעם. אף פסיביות, הכחשה, התעלמות או שינה לא תאפשר לנס להתרחש. לעומת זאת, הכול אפשרי כשאנחנו מוכנים להתעורר, לעשות כל מה שצריך להציל את חיינו או את איכות חיינו, ולחיות את תפארת המהות שהיא אנחנו. יופי! יופי של תובנה. והופה… שוב נרדמנו!
בלי מרכיב אחד חיוני לא ניתן להפוך את כל התובנות היפות שחווינו בסדנאות, בפסטיבלים, בהתאהבות, במקלחת או בכל מקום אחר. אתם יודעים, המרכיב הזה שהכי מאוס עלינו, שגורם לנו לברוח שוב ושוב, רק כדי למצוא את עצמנו באותה נקודה בדיוק. קוראים לו מחויבות.

רק לא זה
מחויבות אומרת שאתה עושה כל מה שצריך כדי להציל את חייך – בלי תנאים – לא רק כשמתחשק לך אלא ובעיקר כשלא מתחשק לך. כי דרך העשייה הזו עצמה יחזור לך החשק, ובהדרגה יבטחו בך כל חלקיך הפנימיים (הפחדים, הרצונות, הילד הקטן, הזקן, השומר, המחבל, הגב הכואב, הכבד הסובל, וכן הלאה). אחרי הכול – הם בוחנים את הנחישות שלך כל הזמן. בלי מחויבות אין לנו צ'אנס.
ואם שכחנו במקרה, כדאי להזכיר את העובדה הקורעת מצחוק – אין מצב שבו אנו לא מחויבים. פשוט מאוד, אם אנחנו לא מחויבים למה שבחרנו במודע, אנו מחויבים כל הזמן למה שבחרו עבורנו בלא-מודע. כל רגע אנחנו מחויבים ונאמנים לדפוסים שאפילו לא משרתים אותנו, אבל איכשהו התחייבנו להם (לא זוכרים מתי ואיך) ממש בחיווט המוחי שלנו, בכל תא בגופנו – נראה לכם שפחות ממחויבות טוטאלית יביא שינוי? בלעדיה אפשר רק לעבור ממטפל למטפל ולהמשיך להסביר ולשכנע את כולם למה יש לנו בעיה. לגישה הזאת קוראים קורבנות. קורבנות היא הדפוס הנפוץ ביותר, כי קל יותר – או כך נדמה לנו – לא לקחת אחריות, להאשים כל גורם אפשרי בבעיותנו, ובכלל, אנחנו אפילו לא יודעים שאנחנו מתַרגלים קורבנוּת!  (אני? מה פתאום?). אין לנו שום בעיה ברמה הכי פשוטה לומר "המפתחות שלי הלכו לאיבוד" – זה נשמע לנו הגיוני לגמרי שיש להם פתאום רגליים ושהם החליטו פשוט לקום ולאבד את עצמם לדעת. אז אם כך בקטנות, מה על הגדולות??

רק זה
האתגר הגדול ביותר בטיפול, בריפוי, בכל מסע לקראת שלמות, לקראת מימוש אמיתי של חיינו, הוא "פשוט" להתגבר על הקורבנות. ואת זה לא ניתן לעשות בלי מחויבות. נחרה אחת קטנה, עצימת עין זמנית, ומיד הקורבן שלנו חוזר אל ביתו הנוח – אלינו. והאמת שאנחנו כבר מתגעגעים אליו אחרי עשר דקות שלמות של לקיחת אחריות על חיינו ועל אושרנו. כי נדמה לנו שהוא מקל עלינו איכשהו. אנחנו לא רואים את המחיר הנורא שהוא דורש, את חגורת הנפץ שלו, שהיא הכוח היחיד שנותר לו.
ונחזור לטיפול – אז מה כל זה אומר? אם התפקיד והמחויבות שלנו כמטפלים אינה רק להנעים למטופל, ואפילו לא רק לפתור לו את הסימפטום התורן – מה זה דורש מאתנו?
(המשך יבוא)