מיהו מטפל טוב?

מיהו מטפל טוב?

מאמר מאת ד"ר טובי בראונינג

מעבר לדרישות של הכשרה מקצועית, התעדכנות שוטפת וכו', גורם מהותי, אך זנוח, בסוגיית 'המטפל הטוב' הוא האגו וצרכיו. מטפל יכול להיות בעל הכשרה מרשימה, קליניקה פעילה ומחויב להתעדכנות שוטפת, אולם אם אינו מתעדכן באופן שוטף (במהלך הטיפול!) במצב האגו שלו וצרכיו, כל השקעתו בסכנה. נבהיר שהאגו וצרכיו חשובים הם, ואף חיוניים לחיפוש המביא את האדם להכשרה הספציפית מלכתחילה. אך הפרדוקס הוא שכאן בדיוק עליו לתרגל שחרור אגו בהיכנסו למרחב המקודש של טיפול באדם. האגו יתקומם שאין זה הוגן, שאחרי כל מאמציו עבורנו, דווקא כשמתחיל האקשן המעניין, הטיפול עצמו, הוא צריך להתפנות. ולרוב הוא לא יזדקק ליילל למכביר, שכן חולשה מיוחדת לנו כלפיו ולא קל לנו לעמוד בפניו. מיד אנו נותנים ל"ילד הקטן" להיכנס ועוד טרם עפעפנו, הוא כבר מנהל את העניינים. החדשות הטובות הן שאין צורך לנדות אותו ולהלחם בו ובנקישותיו הבלתי-פוסקות בדלת. יש דרך אפקטיבית יותר, ולכך נגיע בהמשך.

הצורך של המטפל
חוק טבע גורס: כל כוח – ייצור כוח-נגד שווה. הטבע תמיד שואף לאיזון, לא תיתכן הפעלת כוח כלשהו שייבַּלע לתוך ואקום, בלי איזון מידי בכוח-נגד (אילו רק למדנו חוק זה בארצנו היקרה…). כשהאגו של מטפל מתערב בטיפול, זהו כוח שמיד מעורר כוח-נגד במטופל, ולאו דווקא במודע. האגו מפעיל כוח בצורות שונות, למשל בצרכיו. הוא מוּנע על ידי צרכים ועל ידי הדחף למלא אותם (כאן גם חשיבותו. הוא מניע אותנו לחפש ולמצוא, ובה בעת אנו נדרשים לשחררו, כדי שנוכל לתרום ולהיתרם מאשר מצאנו. אתגר לא פשוט). תמיד נדמה לו לאגו שהוא צריך משהו כדי להיות מסופק. הוא לא יכול להבין שעצם הטבע שלו הוא חוסר הסיפוק. לכן לא נוכל לעולם למצוא סיפוק דרך האגו, הוא פשוט איבר ספציפי ונחוץ – לא פחות מהכבד והטחול – שניתן בו "החור" החיוני לתיפקודו, חוסר הסיפוק הנדרש להניע אותנו דרך מנהרת החיים.

אחרים תמיד יחושו בצרכינו גם כשהם ואנו איננו מודעים להם. הדוגמה הקלאסית היא בין הורים לילדים. ילדים חשים שלא במודע בצורכי ההורים מהם. כך גם מטופלים מושפעים מצורכי המטפל, שעשויים לכלול: צורך באישור, בהצלחה, בשליטה, הצורך להוכיח תיאוריה מסוימת, להוכיח שהתמורה עבור הטיפול מוצדקת, להוכיח ש"אני" שווה, ש"אני" טוב, ש"אני" יודע, ש"אני" עוזר, ש"אני" יעיל, ש"אני" אכפתי (דברים חשובים, לא? אלא שכשהצרכים משתוללים ללא מודעות הם מסוגלים לתרום מעט מאוד מעבר לדחף לספק את עצמם.) לעתים מטפלים, ככל האדם, צריכים לנהוג באחרים כפי שהם נוהגים בעצמם. לדוגמה, אם הם שופטים את עצמם ומאמינים בסילוק חלקים "לא רצויים" מעצמם, במקום באינטגרציה ובקבלת השלם, הם יעמלו גם "לסלק" חלקים אלה מזולתם.

הצורך באהבה עלול לגרום למטפל לעשות הכול כדי למלא אותו, במקום לעשות את שהמטופל צריך באמת. צורך של מטפל להיות נחוץ, עשוי לגרום למטופל לפתח בו תלות, במקום לסייע לו לשאוף לעצמאות. אם המטפל צריך כוח, הוא יעודד אצל המטופל העברת כוח אליו במקום העצמת המטופל.

אחריות ושחיקה
מטפל המשתלט על הטיפול עשוי להיות מסוכן. דוגמה קיצונית היא המגמה העולמית בעשורים האחרונים עם חשיפתה לאור סוף סוף של סוגיית ההתעללות המינית בכל תחום, בבית, בכנסייה, וכו'. כדרכו של הטבע האנושי הנסחף נתגלתה עקב כך תופעה חדשה. יותר ויותר מטופלים החלו להתלונן על פסיכולוגים שהתעקשו שהמטופלים עברו התעללות מינית בילדותם. בתחילה אימצו המטופלים רעיון זה, בין אם חוו התעללות שכזו בעברם ובין אם לאו, ולא פעם עם השלכות הרסניות. מחקרים הראו שניתן לגרום לאנשים "לזכור" דברים שלא קרו מעולם.

כל זה עשוי להישמע כאחריות גדולה ומפחידה שאנו לוקחים על עצמנו כמטפלים. אולם אין זה שונה מאותה האחריות שיש לנו כבני אדם בכל אינטראקציה עם ילדינו, בזוגיות, ובכלל. נהפוך הוא, הכשרת מטפלים ראויה שמלמדת כיצד לחיות עם צרכינו באופן שיעצים אותנו ואת האחרים במקום ליפול שדודים לרגליהם, מעשירה גם את חיינו כבני אדם. נטייה מכעיסה של הצרכים היא לשחוק אותנו, בין אם כמטפלים או כבני-אדם בכל מערכת יחסים. כולנו זקוקים לניווט שוטף ונכון בטריטוריית הצרכים.
ונחזור לטיפול – גם למטופל יש אגו וצרכים עם כל הכוח וכוח-הנגד הנובעים מהם. לכן בדיוק אם לא יסור מדרכו האגו (הכוח) של המטפל, הוא לא יאפשר למטופל להתנגש בכוח-הנגד של עצמו ולבחור אחרת. במקום זאת יתמקד המטופל בהתנגדות לכוח של המטפל. שוב, מוכר לנו ממערכות יחסים בכלל. זו הסיבה שכדאי ללמוד את סוגיית הצרכים.

המטפל המושלם
האם זה אומר שהמטופל בסכנה ותלוי במציאת המטפל המושלם? או שמא גם לו וגם למטפל אותו האתגר – להשתמש בכול ולהיתרם מהכול? והאם אכן עלינו להיות מושלמים טרם נהיה מטפלים או טרם נעזור למישהו? שהרי כך אנו עלולים לחכות לנצח. בנוסף, משום שההזדמנויות לרפא את עצמנו טמונות באינטראקציות שלנו עם אחרים, לא תהיה בכך תועלת לאיש!

אין כל פסול בצרכים – הם חלק אינטגראלי מהחוויה האנושית. אילו לא היו לנו צרכים, היינו מבינים מעט מאוד מחיי אדם ולא היינו יכולים לעזור לאחרים. אם כן, איננו מחפשים את המטפל המושלם, אלא את המטפל האמיץ – המטפל המודע. מודעות עצמית ללא הכחשות, אכן דורשת אומץ רב שכן אין זה קל למטפל להודות בפני עצמו בצרכיו ממטופליו. אלה המאמינים שאין זה נכון שיהיו להם צרכים כמטפלים, לא יודו בקיומם של דברים "נוראים" כאלה. הסכנה טמונה בהכחשת צרכינו – רק כשצרכינו בלתי מודעים יש בהם כוחנות, והם מפעילים אותנו. כשאנו מודעים לצרכינו, לעומת זאת, הם מפסיקים להשפיע עלינו משום שאנו לא נדחפים לפעול על-פיהם. בנוסף, רק מתוך הודאה ומודעות אמיצה אנו יכולים להעצים גם את האחר ולעזור לו למצוא בתוכו את המשאבים הנחוצים לו.

בכל פעם שאנו נהיים מודעים לצורך שלנו מהאחר – אם בטיפול או באינטראקציה אחרת – עולה בנו צחוק פנימי, כי באותו רגע אנחנו משתחררים מעבדות לצורך זה. ותמיד תהיה תגובת שחרור גם באחר, ב"מראה" שלנו. אם מדובר בטיפול, עשוי להתרחש שחרור פתאומי של חסימה פיסית, או גילוי עצמי חשוב של המטופל. אם מדובר במערכת יחסים, ישקף זולתנו שינוי חיובי בתגובה לשחרור הצורך שלנו לשלוט, אף מבלי שידע את שהתרחש זה עתה בתוכנו.
מודעות היא העוצמה האמיתית. אולי איננו יכולים להיות מושלמים, אבל אנו תמיד יכולים להיות מודעים.

עוד בנושא המודעות לצורכי המטפל, מאמרים נוספים על המטפל ועל תהליך הטיפול הדו-סטרי, בספר "עוצמת הרכות".