מאת: טובי בראונינג מפתחת השיטה



מטפל במבחן

אולי כמטפלים כבר עברתם מזמן את מבחני ההכשרה שלכם, אבל מטבע תפקידכם תמצאו את עצמכם שוב ושוב במבחנים מסוג שונה – מבחנים של מטופלים. מטופלים לא פעם בוחנים את המטפלים שלהם, ולאו דווקא במודע. על המטפל לעומת זאת להיות מודע למשחק הכוחות הלא-מודעים, כדי להיות מסוגל לסייע למטופל באופן המרבי.

 

מבחנים מודעים

הסיבות לבחון את המטפל שלך רבות וחלקן סבירות והגיוניות. הרי, אם עליך לבטוח במישהו עם חייך, או איכות חייך, מן הסתם אתה רוצה לדעת שהוא ראוי לאמון שכזה. לכן זכותך ואף חובתך כמטופל לברר ולשאול את כל השאלות הרלוונטיות לגבי מיומנותו וניסיונו של המטפל, לגבי השיטה איתה הוא עובד, וכל אשר יעזור לך להבין למה לצפות מהתהליך שלכם יחד. בירורים אלה נעשים במודע, כאשר שני הצדדים "שמים על השולחן את כל הקלפים" ועם כנות מרבית מהשניים ניתן ליצור "חוזה מחויבות משותפת" מחזק ובונה לתהליך שלפנינו. הבעיה והסכנה טמונות במבחנים הלא-מודעים של המטופל, ובמיוחד אם גם המטפל אינו מודע לסוגית ההתנגדות – הטבעית לחלוטין לתהליך הריפוי – הנמצאת בבסיס המבחנים הללו. התנהלות מגושמת וחסרת הבנה כאן עלולה לסכל את תהליך הריפוי העדין.

 

מבחנים לא-מודעים

כדי להבין מבחנים אלה, עלינו להבין כאמור את סוגית ההתנגדות, שהינה חלק אינטגראלי וצפוי של תהליך הריפוי, וכמטפלים נצטרך גם – בעיתוי הנכון ובאופן הנכון – לסייע למטופל להבין סוגיה זו ולעתים אף לצפות לה מראש, כדי שנהיה ערוכים לקראתה בבוא העת. אם כן, המבחנים הלא-מודעים מטרתם לרוב לסכל את התהליך, ולכן הם צפים או מוקצנים דווקא כשתהליך הריפוי מתנהל בהצלחה. בה בעת שהמבחנים של המטופל מנסים לסכל את התהליך, הוא לרוב גם יקווה (שוב, לאו דווקא במודע) שהם לא יצליחו לעשות כן. אם "דבר והיפוכו" זה נשמע מבלבל, הרי שעלינו לזכור שאנו מורכבים מחלקים שונים באישיות שלנו, ולא מ"אני" אחד ואחיד. בעוד החלקים  המודעים שלנו, "באור", משתוקקים להתרפא, להפטר מבעיות שונות שמסבות לנו סבל ומוכנים להתחייב לטיפול הנדרש, לחלקים הלא-מודעים שלנו, "בחושך", יש סיבות שונות להיאחז בבעיות. כך כמטופלים, וגם כבני אדם המעורבים בכל תהליך בונה, באהבה, במערכות יחסים, וכד' אנו עשויים לבנות "ביד אחת" ולחבל "בשנייה"; לחפש ואף למצוא את המטפל (בן-הזוג/האהוב) המתאים ולהשקיע בטיפול מחד, ומאידך לבחון "עד דק", להטיל ספק ולהרוס כל הישג.

 

למה ואיך

הייתכן שיש בנו חלקים שלא רוצים להתרפא אלא להיאחז בבעיות המסבות לנו סבל? הפחד הגדול ביותר שלנו כבני אדם הוא מהלא-נודע. קשה ככל שיהיה, לפחות הנודע מוכר ועובדה ששורדים אותו. מישהו יודע אם שורדים את הלא-נודע, נפלא ככל שיהיה? ומה יידרש מאתנו כדי לשחרר את בעיותינו? ניאלץ לוותר על כל רווח משני שהבעיה שלנו מאפשרת, משליטה בסובבים אותנו ועד פטור ממאמץ (חישבו בכנות מה הרווח המשני של כל בעיה שלכם!), ניאלץ לקחת אחריות על חיינו, נאבד את התירוצים הרגילים המצדיקים את חוסר ההגשמה שלנו, ועוד כהנה וכהנה "זוועות" נילוות לגאולה. מה אתם אומרים? לא מזעזע? לא שווה "להיכנס" במטפל? ככל שהטיפול יעיל יותר ואנו מצליחים להגיע למטרות שהשתוקקנו אליהן, כך הפחד הלא-מודע ואתו ההתנגדויות גואים ומוכנים לעשות כמעט הכול כדי לחלץ אותנו מ"הבוץ". כאן עשוי המטפל "להיבחן" בצורות שונות ומשונות, "במבחני גבולות" כגון איחורים וביטולים, במבחני "האם אתה שווה אמון?", במבחני "מחפש אותך", בהאשמות ואף בהחרפת הסימפטומים.

 

קו דק

יחד עם כל הנאמר לעיל לא כל בחינה מהמטופל מגיעה מהתנגדות. הקו מאוד דק בין התנגדות לריפוי לבין קשב אמתי למה שנכון לנו. על כן על המטופל להיות תמיד צמוד לתחושת בטן, ולזהות מתי הוא פועל מפחד ומתי מהגנה אמתית. באותה מידה על המטפל להישאר נקי, לסייע למטופל להקשיב באמת למה נכון לו ולוודא שהוא עצמו אינו מעביר את המטופל מבחני "נאמנות למטפל", ולהיות תמיד קשוב באומץ לצרכים שלו עצמו, על מנת לא להיות מונע על ידיהם (ראו כתבות קודמות) .

 

 

* להעמקה בסוגית ההתנגדות החשובה בכל טיפול, ראו פרק 7 בספרה של טובי בראונינג "עוצמת הרכות".