הסוכה הפנימית (לידה אל הלא נודע)

מאמר מאת ד"ר טובי בראונינג

"לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם…" (ויקרא כג, מג)

כשאנו חוגגים כל חג לא רק כציון העבר, אלא גם כמשל וסמל רוחני, אנו מחיים את העוצמות של הסמלים הללו בהווה; אנו מאפשרים לסמלי החג לעורר את המשאבים להם אנו זקוקים ברגע זה.

חג הסוכות מספר לנו שכל יציאה ממצרים – כל מעבר מעבדות, מהתמכרות, מכל גורם או גישה שמסמלים כלא ושעבוד בחיינו – מחייבת גשר, מעבַר, מדבּר, טרם נגיע לארץ המובטחת. אין קפיצה ישירה מעבדות לחירות, בלי מעבר במדבר, בגשר שמכין אותנו להיות מסוגלים להכיל את הארץ המובטחת – אותו מצב מאוזן ואופטימאלי שאיננו מורגלים בו. כשאנו מגיעים לרמות חדשות של טוב, של חלב ודבש, ללא הכנה, מיד מפעיל הפחד מן הלא-נודע את העֶבד המורגל שבנו, ועוד טרם הבנו מה קורה כבר הרסנו את החלב ואת הדבש וחזרנו לעבדוּת החביבה על כל קבילותיה ותלונותיה.

המדבר הנורא

כל מי שהצליח לצאת לחופשי מעבדות אחת בחייו – ויש רבות ומפותלות – למשל מהתמכרות לסיגריות, לקפה, לחומר כלשהו או אפילו למערכת יחסים הרסנית, מכיר את המִדבר, את הוַאקום השומם, את החלל שממנו נלקח כל המוכר לו, ושנראה כאילו אין לו סוף והוא אינו מבטיח דבר מלבד חול וחול. ואולם אם הצלחת לשרוד את המדבר, ונכון יותר לומר, אם רק דבקת במחויבות שלך לתהליך המתבקש ולא חזרת בריצה למצרים שלך (לקטר ולהתלונן כפי שעשו בני ישראל במדבר אך לא חזרו לאחור, מותר גם לך), אם רק נשארת גם כשלא ידעת מאין יבוא לחמך כדי לשרוד עוד יום, עוד רגע באַין הזה, אז נפתחים לך השמיים. אז יורד לך מַן – אוכל חסד, מזון שלכאורה לא עשית דבר על מנת להשיגו. זאת משום שלא היית אמור לעשות דבר מעבר להיצמדות למחויבות שלך, שכן כשאתה מחויב על הארץ, מתחייבים גם השמיים. אתה אֶת שלך עַשה, והם את שלהם. נסים ייקרו על דרכך, לא פעם ולא פעמיים, מַן בבוקר, שלו בערב, מים מסלעי המדבר כבמטהו של מֹשה. על כן, גם כשנראה זה בלתי אפשרי לעזוב מערכת יחסים הרסנית עם חומר או אדם כלשהו, אם תתחייב למדבר, למעבַר, לגשר, ייפתחו השמיים ויאכילו אותך בכוחות שאינך מבין ואינך מכיר, ויברכו אותך באושפיזין קדושין, באורחים לא צפויים שיסייעו לך להתעלות. את האושפיזין הללו תוכל לקבל רק בסוכה, לא במבנה שהתקבעת בו. אם כן, בואו נביט במתנה ובסמל שמביאה לנו הסוכה במדבר.

סוכה במדבר

הסוכה (כמו גם העולם הזה) איננה מבנה קבוע אלא ארעי. גם המדבר, המעבר, ארעי הוא, אף אם נראה לך כשאתה נמצא במצב זה של ריק, שהוא לא ייגמר לעולם. חג מופלא הוא חג הסוכות שכן הוא מזכיר לנו שהמדבר, המעבר, ארעי מחד, אולם מאידך, עלינו לשוב אליו שוב ושוב. החיים דורשים מעברים, שינויים. אם נתקבע במבנים קבועים, הרי שבקבר בחרנו. הפחד שלנו משינויים לא פעם בוחר בקבר. לא חשוב עד כמה נורא "המוּכּר" שלנו, הפחד מעדיף להיצמד אל הקבוע ולא לסכן שינויים, מעברים ומדבריות חול, תודה רבה. אך המחיר כבד. מים עומדים מעלים מחלות ומוות. מים זורמים מביאים פוריות וחיים. הבחירה בידינו, ואין זו בחירה קלה, שכן אין מדובר כאן בבניית סוכה לחג בלבד, אלא בתזכורת שמדי פעם עלינו לערוך יציאת מצרים, לצאת מהדפוסים המקובעים, שאולי שימשו אותנו היטב בעבר, אולם עכשיו מיצינו, ואם נמשיך ונעבוד אותם, הרי שבמוות בחרנו, בעודנו בחיים.

כשאנו עוברים מדפוסים משומשים שאינם משרתים אותנו עוד לדפוסים חדשים, לארץ חדשה זבת חלב ודבש, אמנם עלינו לעבור דרך המדבר השומם, דרך הרִיק, לרוקן כל שידענו עד כה, על מנת לפַנות מקום לחדש, אולם ניתַן לנו נווה-מדבר קטן, סוכה ארעית שתסוכך עלינו מהשמש, החול והרוח המכּים בחוץ. אכן מופלא הוא החג העברי הזה, הקורא לנו לצאת מבטון ביתנו ולחיות בסוכה, קרוב ליסודות, לאדמה ולשמיים. גג לא יהיה לה כי אם סכך, שהרי השמיים רוצים בזמן שכזה בו היינו אמיצים מספיק לומר די לעבדוּת ולצאת אל הלא-נודע, להיות קרובים קרובים אלינו, ללחוש ולהזכיר לנו עוצמות נשכחות. כך גם ה"גג" שלנו, הכתר, הראש נדרש "להיות פתוח" כדי לצאת מעבדות, ולקבל ראִייה וחסד חדשים, בעוד גופנו קרוב לאמא אדמה. וכך הופכים אנו עצמנו לגשר שנועדנו להיות בין הארץ לשמיים.

אורחים קדושים

על מנת לסייע לנו בתהליך הלידה אל הלא-נודע יגיעו אלינו האושפיזין הדרושים לנו, האורחים נושאי המתנות הנסתרות עבורנו, אורחים שיעירו ויאירו את המקומות שהיו שרויים בחשכת הבטון. לא נדע מראש אילו כוחות יגיעו אלינו ובאיזה אופן, אולם, כל שעלינו לעשות הוא להמשיך להיצמד למחויבות שלנו לחופש, גם אם הוא נראה רחוק מהמלון-חמישה-כוכבים שתיארנו לנו בעודנו בעבדות. ללא המחויבות המלאה שלנו לתהליך המעבר, לא יוכל להיכנס אף חסד ואף אורח. וגם אם יכנס – כי לא מוותרים על אף עולל רך – לא נוכל להפיק כל תועלת מהעזרה שנשלחה אם נרוץ הלוך ושוב בין מצרים לסוכה. נוכל רק לקבול שהנה לא קרה שום דבר חדש, למרות שהעזנו "לעזוב" ולצאת אל הלא-נודע. המעבַר יכול להביא את כל האוצרות שהוא נוצֵר עבורנו רק כשאנו במצב של טוטאליות, של מחויבות ללא תנאים. גם אם נצטרך לשבת "דור" שלם באין, נגיע בסופו של דבר אל הארץ, ולא נותר לנו אלא להיכנע לתהליך, שכן איננו יודעים אילו כוחות עלינו לקבל כדי להיות מסוגלים להיכנס אל הארץ המובטחת, להפיל את החומות הנדרשות, ולהיות יכולים לכל המערכות והדרישות שהיא תציב לנו, על מנת שנהיה מסוגלים להכיל אותה.

ארבעת המינים

אלה אמורים לסמל את כל עם ישראל. האתרוג, שיש לו גם טעם וגם ריח (גם תורה וגם מעשים טובים). הלולב, שיש לו טעם אך לא ריח (בעלי תורה אך ללא עשייה). הדס, בעל הריח אך ללא טעם (בעלי מעשים טובים אך בלי תורה.) הערבה, שאין לה לא את זה ולא את האחר. כל אלה בסוכה אחת. ניתן לומר שכאשר אתה ב"סוכה" של חייך, במעבר, אתה פתוח להכיל ולקבל את כל האדם בלי שיפוט יותר מאשר כשיושב אתה במבנה הקבוע שלך. אנו רואים תהליך זה כשאנו למשל מטיילים בעולם, הרחק מסביבתנו המוכרת. קל לנו יותר להיפתח אז לאחר. תהליך דומה קורה עם כל מעבר בחיים, למשל בעת גירושין או כל משבר שמטלטל אותנו החוצה מהמבנה, מהדפוס הקבוע שלנו, ופותח אותנו על כורחנו לעולם בראייה מכילה יותר.

אולם ארבעת המינים "האנושיים" הם גם אנו עצמנו, והם מסמלים את שלבי ההתפתחות שונים שלנו, מהערבה ללא "טעם וריח" כשאנו עוד "ישֵנים" ללא מודעות וללא עשייה, דרך עשייה שעדיין אינה מודעת, למודעות שעוד לא התחברה לעשייה ולבסוף לאיזון ולשלמות "אתרוגית". כל השלבים הללו, כל הדרך כולה, כבר נמצאת בסוכה, שכן הסוכה היא המפתח להתפתחות – דווקא הסוכה הרכה, חסרת-הביטחון, המסמלת את היציאה מהדפוסים יש בכוחה לפתוח ולפַתח אותנו, כפי שלא יוכל לעשות אף מבנה נוקשה, איתן ובטוח…

הסוכה והמדינה

איי! מה זה אומר עלינו כעם? אכן כל כך קשה לנו ליצור לעצמנו מבנה נוקשה איתן ובטוח לאורך זמן. הייתכן שהמאבקים השונים שידענו ועדיין אנו יודעים שומרים עלינו מתקיעות ומהתקבעות, משמרים שוב ושוב את חזרתנו לסוכה, ומטלטלים אותנו למען לא נרדם, למען ניפתח ונתפתח? כמי שחייתה בכל העולם אני יכולה להעיד שאכן אנו העם המטולטל ביותר, גם כשאיננו הולכים לשומקום… אין ספק שהיהודי הנודד נפתח לניסיונות שלא חוו שכניו בתחנותיו השונות, שהוא פיתח יכולות והתפתח בקצב שלא תמיד תאם את סביבתו. יש עדיין זרמים ביהדות הגורסים שלעם הזה לא אמור להיות מבנה קבוע משלו. דבר אחד ברור, עבור הפרט ועבור הכלל, הארץ המובטחת כמצב של איזון אופטימאלי, של זרימה בין דפוסים קבועים לשינויים, בין מבנה שמשרת על הצד הטוב ביותר, לבין שינוי המבנה שחדל לשרת, למבנה אחר, אך ללא הרסנות – הוא עדיין האתגר הקשה מכל.

בסוכה הפנימית

דווקא חג הסוכות, חג "הנדודים", הוא גם חג האסיף, העת לחגוג את היבול שהצלחת לאסוף עד כה. דווקא כשאתה יושב באין, ונדמה לך שאבדת את סיר הבשר שהיה לך, זו העת לחגוג את שקצרת, למדת והפקת עד כה. כששחררת, כשמתת לכל המוכר לך – ואכן בעת שכזו לעיתים אתה משתוקק למות או חש שאכן מתת – מגיעה התזכורת שיש מזון ותקווה לחיים חדשים.
וכמה טוב שאנו מצווים לשמוח בחג הסוכות, לזכר השמחה שהייתה בבית המקדש, שמחת בית-השואבה, ובמרכזה הטקס של "נסוך המים". שוב המים מייצגים את החיים, הם יודעים היטב כיצד לא להתקבע, כיצד לזרום ומתוך כך להביא חיים, תבואה, פריון.

אולי אין זה מקרה שאנו עשויים מים יותר מכל גורם אחר.

לסיום, אם כן, בואו נזרום עם המים הפנימיים ונתכנס לרגע בסוכה הפנימית על מנת לשאול את עצמנו כמה שאלות מאירות, ולקבל גילויים כנים ומפתיעים. וכשנשב השנה בסוכה, תעצים היא את הכנות והאומץ שלנו ותסייע לנו לעשות את המעבר הנחוץ לנו, ויישרו עלינו נסים, השראה, מַן ואושפיזין מבורכין.

לרגע בואו ננשום עמוק מהרגיל, לאט וקצוב כגאות והשפל של הים.
התשובות עשויות לבוא עכשיו או בשעות הבאות, במילים, או בתמונות ותחושות. אפשרו להן.
נשאל עמוק בנשמתנו – היא יודעת את התשובות ומחכה לנו שנים רבות:
מהי באמת ובתמים ארץ מצרים המשעבדת שלי? קחו נשימה.
מהם הדפוסים הישנים שאינם משרתים אותי עוד, ושעדיין נאחז אני בהם ועובד אותם?
ממה יודעת נשמתי שעליי להשתחרר באומץ?
מהו המדבר שעליי לצאת אליו?
מהו עבורי להיות בסוכה בזמן זה, במרחב רך, פתוח וחשוף ליסודות החיים?

אתם מוזמנים למדוט על השאלות שוב לצלילי השיר "מים מים", ואני מציעה לכם לשתף לפחות אדם אחד בתשובות שעלו בכם.
חג שמח.