עוצמת הרכות וריפוי בעיסוק

ריפוי בעיסוק הוא תחום פרה-רפואי המסייע לבעלי הפרעות בתפקוד עקב לקות פיזית, נפשית, קוגנטיבית או תקשורתית. זהו תחום ותיק הכולל מגוון רחב של שיטות טיפול, טכניקות ואביזרים – ובכל זאת, מצאתי בשיטת עצמת הרכות נדבך טיפולי נוסף שמסייע לי לטפל טוב יותר במטופלים שלי. אסביר את דבריי בכמה דוגמהות מהקליניקה שלי.

רגשות מעורבים

אני עובדת הרבה עם ילדים. בתחילת מפגש עם ילד, כשאני שואלת אותו לשלומו ומבקשת ממנו לשתף אותי במשהו שקרה לו השבוע, הילדים לא תמיד יודעים לקרוא בשם למה שהם מרגישים. לפעמים הרגשות שלהם מעורבים, אפשר הרי להרגיש גם שמחה וגם עצב, לשמוח וגם לפחוד – והכל בשל אותה סיטואציה.

בשיטת עצמת הרכות למדתי שאפשר לקבל את כל הרגשות ולא להיתפס לאף אחד מהם כרגש מוביל, ושזה לגמרי בסדר. ואכן, הילדים נרגעים כשהם מבינים שאפשר להרגיש "גם וגם" ולא "או- או". כשילד עדיין מתקשה לנקוב בשם של רגש – אני שואלת אותו אם היה לו "נעים", "לא נעים"- אלו מילים שמחברות אל הגוף, וילד, אפילו קטן מאוד, יכול להתחבר לכך.

אם, למשל, הילד מספר על אירוע לא נעים שקרה לו בגן, אני מכוונת אותו בעזרת שאלות: איך הרגשת? מה עשית או מה אמרת? איך הרגשת לאחר מכן? אלו שאלות שבהן משתמשים בטיפול בעצמת הרכות, ובמקרה הזה מכוונות את הילד להעצמה, ללמדו דרך לצאת ממצב של קושי ותסכול למצב של מסוגלות ויכולת.

זוהי דרך נהדרת, אחת מיני רבות, להעצמה אישית, ובגלל שיש לנו מפגש של 45 דק' אנחנו מייצרים בחדר מצבים שבהם הילד יכול לתרגל את מה ששאלתי אותו בתחילת המפגש. בטיפולים בריפוי בעיסוק לרוב ההורה נוכח בחדר ולכן זוהי גם הזדמנות להורות לו את הדרך, ואפילו לאמן אותו בחדר עם הילד את עקרונות השיח הזה, על מנת שיתרגלו אותו גם בבית.

זיהוי דפוסים וסרגל הקושי

דוגמה נוספת שבה יישמתי שיטה של עצמת הרכות היא בטיפול בילדת גן, עליה נכתב בדו"ח שהיא "סובלת מהתפרצויות כעס וקשיי התנהגות בבית ובגן".

כשנפגשנו לראשונה, בזמן ששיחקנו בישיבה ליד שולחן, ראיתי כמה קשה לה לייצב את גופה בזמן פעילות מוטורית די פשוטה. בשיחה אמה עלה שהילדה אכן סובלת מגמישות יתר, עד לרמה של כאבי מפרקים. הבהרתי לאמא את חשיבות חיזוק התשתית הגופנית והחיבור ל"קשיים בהתנהגות" ואף הפניתי אותה לאורטופד ולפיזיותרפיה. אולם אז שמתי לב לדפוס מרתק.

בזמן המשחק, הילדה החלה להניע בחוסר נוחות את צווארה. שאלתי אותה אם המשחק קשה לה והיא השיבה שלא. המתנתי מעט ושמתי לב שגופה נע עכשיו בחוסר נוחות. ועכשיו קשה לך? שאלתי אותה. "קל" היא השיבה. ואז, לאחר מספר דקות נוספות, זרקה בבת אחת את המשחק ואת עצמה מהכיסא ונשכבה על הרצפה.

שאלתי אותה: "מ 1עד 3 כמה היה לך קשה לבצע את המשימה: 1- קל, 2- ככה ככה, 3- קשה".

היא ענתה: "היה לי קל".

"אז עכשיו" השבתי לה "בואי נסתכל על הגוף שלך ונבדוק יחד כמה היה לו קל או קשה: קודם ישבת על הכסא ועכשיו את שוכבת על הרצפה, כשישבת ליד השולחן ראיתי את הצוואר שלך נע מצד לצד. נראה היה לי שקשה לו. מה את חושבת?"

"כן" היא אמרה. "זה היה קשה".

"ואיך הרגשת?"

"כועסת".

בנקודה זו עשיתי שימוש בעוד כלי מעצמת הרכות: זיהוי דפוסים.

שאלתי: "גם בבית זה קורה לך שאת עושה משהו, חושבת שזה קל, ופתאום מפסיקה כי זה נורא קשה? ואז את גם כועסת, וזורקת את המשחק ונשכבת על הרצפה?"

"כן" היא ענתה.

"כל הכבוד לך שאת שמה לב" אמרתי לה. "ובגן זה גם קורה?"

"כן".

שבחתי אותה שוב על ששמה לב לכך ואז הראתי לה איך אפשר להשתמש בסרגל הקושי בעל שלוש הדרגות, וגם מה לעשות כשהמצב הופך מקל ל"ככה-ככה". אפשר לבקש עזרה למשל או לנוח רגע.

הילדה לקחה בשמחה את הסרגל הביתה להשתמש בו עם אמה.

שבוע אחר כך דיווחה האם על ירידה ניכרת בהתפרצויות הכעס בבית. ערכתי שיחה טלפונית גם עם הגננת והצגתי בפניה את הסרגל וספרתי לה איך השתמשנו בו. הגננת הציגה אותו למחרת ככלי לכל ילדי הגן. הילדה הגאה הצביעה מיד ושמחה לספר שהיא כבר מכירה את הסרגל הזה ויודעת איך להשתמש בו ומייד הסבירה לכל החברים. הילדה והאם פנו שוב לאורטופד, קיבלו טיפולי פיזיותרפיה, ואחרי 8 מפגשים של ריפוי בעיסוק – אין יותר תלונות על "קשיי התנהגות" בגן ו"התפרצויות כעס" בבית.

אלו הן שתי דוגמאות לכלים שרכשתי בעוצמת הרכות. הם פשוטים, הם מעצימים, הם מחברים חזק בין גוף לנפש, בין הורה לילד ובין גננת לילדי הגן. כשאתם עוסקים במקצוע טיפולי – החיבור הזה חשוב מאין כמותו להצלחת הטיפול.