עוצמת הרכות מבחינתי היא דרך חיים.
מצאתי את הייעוד שלי, קיבלתי אומץ לעשות שינוי!
עברתי מעבודה קבועה בבנק להיות מטפלת ואמנית.
למעשה עוצמת הרכות באה לעזרתי באחד מהרגעים הכי קשים בחיי ואני מאמינה כי יד מכוונת עליונה נתנה לי את המתנה הזו כדי לעבור את מסע חיי. אני וכל בני משפחתי חווינו משבר עמוק. בתי הבכורה, מעין חלתה במחלת נפש קשה. ואנחנו היינו בעין הסערה ארבע שנים, מנסים כל דרך לעזור לה ולעזור לנו. הרגשנו כמו מתים חיים… הגוף שלי הגיב למצוקת הנפש בה הייתי ואני חליתי בסרטן השד. עברתי טיפולים קשים במשך כמעט שנה, אבל הייתה בי נחישות שאני מתגברת על כך. כאן קיבלתי את המתנה הראשונה שלי-גיליתי שלמרות הכל אני רוצה לחיות. ביום האחרון לטיפולים שלי, מעין בתי האהובה לקתה בפסיכוזה קשה וממושכת, חיינו הפכו לגיהנום מתמשך, מלאי פחד ואימה.
זה הזמן בו נודע לי כי נועם, מטפלת של "עוצמת הרכות", עברה לגור בשכנות. פגשתי בה באקראי בתערוכה בה הצגתי ציורים. הרגשתי שהיא נשלחה אליי ברגע המדויק ביותר בחיי. הבקשה הראשונה שלי בטיפול הראשון אצלה הייתה: אני רוצה להחזיר לחיי את השמחה והאופטימיות, וכבר לאחר הטיפול הראשון חשתי שאני חוזרת לנשום, שיש הקלה במצוקה בה הייתי ושלמרות הקשיים הרבים, השמחה והאופטימיות חוזרים אליי. לאחר סדרת טיפולים חשתי יותר ויותר שיש לי רצון לטפל ולעזור לאנשים. שיתפתי את בעלי ברצון שלי להיות מטפלת בשיטת עוצמת הרכות. רצון זה היה כרוך בהפסקת עבודה קבועה בבנק והתמסרות לייעוד שלי- להיות מטפלת.
בעלי קיבל את הרצון שלי בהבנה. הוא ידע עד כמה לא אהבתי את עבודתי ושמח שמצאתי את הייעוד שלי. לאחר חשיבה על הצד הכלכלי, החלטנו ביחד שאחכה שלוש שנים לפני שאעשה את השינוי. בינתיים, השתתפתי בקורס קצר וסדנה של עוצמת הרכות והבנתי סופית שאכן זו הדרך שבה אני רוצה ללכת. שזה השינוי המהותי שברצוני לעשות. אני חייבת לציין שכל החששות שהיו לי לפני בנוגע לשיתוף פעולה מצד בעלי וילדיי התבדו, הם תמכו בי ויתרה מכך, בעלי לא ויתר לי וגיבה אותי בבחירות שלי גם כשעלה בי חשש ורציתי לסגת.
שנה וחצי חלפה, נרשמתי ללימודי הכשרת מטפלים בעוצמת הרכות. באותו זמן הגעתי להחלטה לפרוש מהבנק ולא לחכות לתום שלוש שנים. הייתי החלטית וחד משמעית; לא הייתי מוכנה לשהות במקום בו סבלתי והשתעממתי. הבנתי שאני כל הזמן מנסה לרצות ולשכנע את המנהלים עד כמה שאני טובה במה שלא מעניין אותי ולא חשוב לי. הייתי בת 54, כעבור מספר ימים, קרה נס קטן לטובתי והבנק משיקולים כלכליים הציע תוכניות פרישה לעובדים. מפאת גילי הצעיר, לא נכללתי ברשימות. אולם כעת ראיתי את הייעוד שלי אל מול עיניי. פניתי להנהלה וביקשתי שיאפשרו לי לפרוש ונעניתי בחיוב.
אין ספק שכאשר אני לטובתי הכל לטובתי.
עשיתי צעד למעני לשינויי חיי, בטחתי בעצמי, בטחתי במשפחתי ובטחתי בייקום. הסכמתי ללכת אל הלא נודע, בלב שלם. כתוצאה ישירה של השינוי הזה, אני מסיימת שנת לימודים שלישית של עוצמת הרכות, ובידיי תעודת מטפלת בשיטת עוצמת הרכות. חיי שלווים יותר, מעניין לי מאוד, חשה שלומדת וגדלה ומתמלאת בידע, מוקירה על האפשרות להביא מזור לעולם. בנוסף, הצלחתי להגשים עוד חלום מתוך הרשימה, אני מוכרת כאומנית באגודת אומני ישראל, אני מציגה את היצירות שלי בתערוכות, ואני גדלה ומתפתחת גם בתחום זה.
ברצוני לשתף במספר תהליכים חשובים שעברתי:
אל תנסי שלא תתאכזבי
למדתי להסתכל על אמונות ודפוסים שעיכבו אותי, כמו האמונה "שאין לי זיכרון" , או "אל תנסי שלא תתאכזבי" מעין תקרת זכוכית נמוכה ששמתי ושמו מעליי. מאז שהייתי קטנה חשבתי שהזיכרון שלי ממש לא טוב; וגדלה בי החוויה שאני לא יכולה להצליח. לא הצלחתי ללמוד לדקלם בעל פה בכיתה א׳ וזכיתי לחוסר שביעות רצון מופגן מהמורים שלי. לא זכרתי שמות ותאריכים בהיסטוריה והייתה לי אמונה שיש דברים מסוימים שאין לי בהם זיכרון כלל. במקביל, מאז שהייתי קטנה, אמא שלי, כדי לגונן עליי נהגה לומר לי: אל תנסי שלא תתאכזבי. האמונה הזו נשתלה בי.
כן, אני מכירה את עצמי, שיש לי חלומות אבל הם נעצרים בזמן הביצוע, כנראה, לא מנסה כדי לא להתאכזב. על הדרך מצאתי לי בן זוג מושלם לי, זיכרון מדהים וביצועיסט, ממש דחפור. שילוב מוצלח, שילוב מנצח! האמת שזכיתי בבעל נפלא; אבל היכולות שלו, רק הנציחו את הבעיה שלי. לאורך השנים קיבלתי זאת כמובן מאליו, בלי להתעמק, התנהלתי ע"י התת מודע שלי.
לפני כשנה, התחלתי ללמוד אנטומיה פיזיולוגיה, נושא מרתק ועמוס במידע שמחייב הבנה וזיכרון. בלי לחשוב הצהרתי, אני מאתגרת אותי ומצליחה בציון 100! אחר כך נבהלתי! גם אין לי זיכרון וגם סביר שלא אצליח…. לא עזר לי שבעלי שיקף לי שאני תמיד בטוחה שלא אצליח ועדיין מצליחה מאוד. לאחר זמן קצר, אמרתי שאני חוזרת בי וציון עובר זה מספיק טוב לי. לא הרגשתי מאוכזבת שהקטנתי אותי ולא אתגרתי את עצמי. אולי קצת…. קיבלתי במבחן 97, ואני יכולה לומר בפירוש שלא הרגשתי וואוו. כעבור מספר חודשים התחלתי את הלימודים בפתולוגיה. פה לא הצהרתי הצהרות. הדפוס של אין לי זכרון עלה, אני לא אנסה שלא אתאכזב אמרה הילדה הפנימית שבי. במהלך הקורס פשוט ויתרתי ולא למדתי.
במקביל עברתי טיפולים ב"עוצמת הרכות" בהם עלתה הילדה הקטנה שבי, שהיא פגועה עדיין מאותם מורים שהעליבו אותה לפני כל הכיתה והשפילו אותה על חוסר היכולת ללמוד בעל פה. במהלך הטיפולים נחשף בתוכי הקול שאומר לי אל תנסי שלא תתאכזבי. קול שחשבתי שהשארתי מאחור; שאני מודעת אליו והוא בשליטתי ובאחריות שלי. הכתה בי ההכרה, שמרוב שהקול הזה נטוע בי ובשילוב עם האמונה שאין לי זיכרון, אני אפילו לא מנסה. אני חוסמת אותי בשלב הראשוני וגם אם אני מצליחה, והנה הצלחתי, קיבלתי 97 במבחן קודם, עדיין אני נשמעת לציווי הפנימי הזה ואפילו לא מנסה. הכרה זו הייתה מאוד משמעותית עבורי. ההבנה שכל השנים אני נותנת כוח לאמונה ולדפוסים האלו לנהל אותי, הכאיבו לי. אך גם הבנתי שאני יכולה אחרת. שאפשר לשנות את הנוסחה שבי: תעשי ורוב הסיכויים שתצליחי! ואם לא יצלח, תעשי שוב. אל תוותרי לעצמך את יכולה!
הללויה.
ניגשתי למבחן וקיבלתי 100. הראייה שלי עליי משתנה. לנסות ולהצליח, לבטוח בי.
מחסום לרגשות – כעס ועצב אצלי??
במשך כל חיי לא יכולתי לשאת כעס. לא לידי לא בסביבתי, ובטח שלא בי. כעס מבחינתי היה מאיים ומפחיד. גם אם כעסו במרחק רב ממני, הרגשתי כאילו שאני מותקפת. הגוף שלי היה נכנס ללחץ, לחרדה. הלב שלי היה מתחיל לדפוק בחוזקה, הרגשתי מאוימת אישית, הרגשתי חולשה, לעיתים סחרחורת. כעס מבחינתי היה מעשה של אלימות, המילים שנאמרו בעת כעס, פגעו בי ישירות ונצרבו בי. ואני ראיתי באדם כועס, אדם שלילי, או בעל מזג שלילי. זה היה אדם שאין לצפות לתגובתו, הוא לא צפוי, אגרסיבי ומפחיד. אני עצמי לא כעסתי. ניחנתי בשלוות נפש ובסבלנות אין קץ כמעט.
היה בי צד חזק שתמיד ראה את מצוקת הצד השני, שתמיד הבין את הצד השני וחמל עליו. איך אפשר לכעוס על מישהו במצב כזה? אבי היה נעים סבר והליכות ואיש שלום ואני אהבתי ועדיין אוהבת לחשוב שאני דומה לו. עלה בי זיכרון ילדות, שאני שמה שתי ידיים על האוזניים וצועקת: תפסיקו לריב, תפסיקו לכעוס, תפסיקו לצעוק. אמא סיפרה לי שאכן היתה רבה עם סבתא ועם האחיות של אבי וזה היה מכניס אותי ללחץ. בפועל, גדלתי מבלי להרשות לעצמי לכעוס. למעשה כמעט ולא הרגשתי כעס. אבל כמובן שהייתי חייבת להימנע מעימותים כדי לא להגיע למצבי כעס.
התחתנתי עם אדם נפלא, רגיש אוהב ומכבד שלהבדיל ממני, בין אפשרויות התגובה שלו יש כעס. אולם כל פעם שהיה יוצא ממנו כעס, אני הייתי נחרדת ומסתגרת בתוכי כמו בתוך קונכיה, נעלבת, נפגעת, לא מרגישה טוב, מייחסת משמעות רבה למילים שנאמרו בעת רתחה. זה צמצם אותי ואת היחסים שלנו. די מהר הוא הבין שכדאי לו לשלוט יותר על הכעס שלו, להחניק אותו. מתוך כך, אחת לכמה חודשים, היה מגיע כעס עוצמתי, כאילו ללא סיבה. דבר שגרם לי לפחד יותר מהכעס שלו. בנוסף, ברור לי ששימשתי דוגמה אישית בעייתית לילדיי ומבלי מודע הגבלתי את יכולות הביטוי הרגשי שלהם. הייתי אמא טובה ואוהבת אבל רציתי להגיש להם אותי כמושלמת, אמא שלעולם לא כועסת ולעולם לא עצובה. בעצם לימדתי אותם דבר שגוי…. שאין מקום לכעס או לעצב. במקביל, התפתח לי דיכאון וזה מובן לי היום. כל כך הרבה קולות שחנקתי בתוכי.
כאשר הגעתי לעוצמת הרכות, אחד הדברים הראשונים שלמדנו היה שיש ארבע רגשות אותנטיים: עצב, פחד, כעס ושמחה. כמובן שעלתה בי התנגדות. אין בי כעס, מצטערת. אין דבר כזה. אני לא סובלת כעס, לא יכולה להיות בקרבתו ובכלל למה לכעוס. אם אפשר לדבר? ככל שהעמיק הלימוד הבנתי שבכל אחד מאיתנו יש הכל. אנחנו מלאים בחלקים, רגשות, דפוסים, צורות התנהגות שונות; חלקן אהובות עלינו, חלקן לא, חלקן באור, חלקן בצל, חלקן מוחצנות וחלקן שמורות בנו בסודי סודות. אולם הכל קיים בנו. גם את זה היה קשה לי לקבל לגבי עצמי. אהבתי לראות אותי כאדם שיש בו רק טוב, וכאדם שמפזר טוב ואהבה…. אז מאיפה צצו חלקים כמו: כעס, שנאה, אלימות, קנאה, תוקפנות…
ככל שהמשכתי ללמוד התבהר לי והסכמתי לקבל שיש מקום לכל הרגשות בתוכי. שהרגשות הם כמעין נובע מאיתנו וחשוב לבטא אותם ולשחרר אותם. שאם אנו מנסים לחסום רגש מלצאת, למעשה אנו שמים מחסום לכל הרגשות שלנו ואז אין גם מקום לשמחה. כאילו ושמנו חסימת עורקים לרגשות ואנחנו מתמלאים מבפנים ובסוף או שהם מתפרצים ומחוללים נזק חיצוני או שנגווע עימם. הבנתי את משמעות הדיכאון שהיה לי.
בנוסף, הבנתי שאני לוקחת אליי דברים שהם לא שלי. כמו את הכעס של בעלי. הבנתי שהוא כועס, כי הוא כועס וזאת צורת הביטוי שהוא בחר בה. באותו הרגע הבנתי שהוא ישות אחת ואני ישות נפרדת. זו הבחירה שלי מה לעשות במצב הזה, האם לקחת עליי את הכעס שלו וכך להרגיש לא טוב, או להשאיר את זה בשטח שלו, באחריות שלו. הבנה זו הייתה מופלאה ופריצת דרך עבורי. כאשר מישהו כעס לידי, ידעתי לעשות את ההפרדה ביני לבינו. זה לא שלי. האם אני רוצה להתערבב בזה? האם לקחת את זה אליי? דבר זה אפשר לי להקשיב למה שיש מתחת לכל הכעס. לחשוב על כך, ולבחור אם להגיב או לא. ןזה היה גם המסר שהעברתי לצד השני, הכעס הוא שלך, קח את הזמן להירגע. הכל בסדר, לא קרה כלום.
השינוי בבית היה נפלא, אפשר היה לשוחח ביתר פתיחות. בעלי או כל אחד מבני המשפחה יכלו לבטא את כעסם ולא היו צריכים לחשוש או להיזהר בגללי. ילדיי יכלו לשנות את הדפוס שרכשו ממני ולבטא את עצמם גם על ידי כעס.
גם בעבודה, מנהלת שהתאמרה בעובדים במשך זמן ארוך, וכעסה בצעקות והעידה על עצמה שהיא רעה, טופלה על ידי. עכשיו כשלא פחדתי מהכעס, יכולתי להתעמת מולה ולעשות את המהלכים שחייבו אותה להתנהג כלפי העובדים בכבוד. ואני, האם הצלחתי לבטא כעס? להרגיש כעס? מעט, באופן מתון ומכבד ביותר. זאת אומרת כעס נשלט.
פריצת דרך הגיעה כאשר באחד הטיפולים, שיתפתי על כך כי מישהי צחקה על היכולות שלי וזה פגע בי, הגבתי כלפיה מהבטן ובכעס. במהלך (ההפעמה) הנענוע הגיע זיכרון קשה אשר ליווה אותי במעומעם כל חיי. הייתי בת שלוש בערך,ומשהו שאמא אומרת או עושה מכעיס אותי. אני כועסת עליה והיא פורצת בצחוק מתגלגל, פשוט מתפקעת מצחוק. אני כועסת יותר והיא צוחקת יותר וגם מבקשת סליחה, זה לא בשליטתה….. היא ממשיכה לצחוק. היה זה דפוס התגובה שלה כל פעם שכעסתי, עד שהפסקתי לנסות. זה היה זכרון שצבט לי בלב, אבל היה בו ריפוי גדול עבורי. הבנתי שהתנהגות זו של אמי לימדה אותי שכאשר אני כועסת אין מי שישמע אותי, שאין לי אפשרות לכעוס, הכעס התייתר אצלי, לא היה בו צורך או שימוש, כאב לי עלי, על הילדה שלא יכלה להביע עצב או כעס ונאלצה לגדול בלעדיהם, ככלי ביטוי למה שהיא מרגישה. בהפעמה, הבאתי אותי, כאמא טובה לילדה שהייתי ואמרתי לה שהיא אהובה ומותר לה לכעוס. חוויתי ריפוי גדול.
חזקה מבחוץ אבל נחלשת ומתפוררת מבפנים.
סיפור החיים שלי קשה מאוד כולל פרטים רבים שלא ניתן לספר בכמה עמודים. בתמצית: התמודדות עם דיכאון, עם מחלת הסרטן, עם מחלת נפש שבסופה אובדן קשה של בתי.
בעבר חשבתי שלחיות את חיי בצורה טובה זה תמיד לראות רק את חצי הכוס המלאה. ממש התעקשתי על כך. ואפילו אמרתי שאני עד כדי כך אופטימית וחיובית שאפילו אם הכוס ריקה, אז אני אומר: וואללה, הכוס יפה! הרגשתי טוב עם זה, זה החזיק אותי, נתן לי סוג של שליטה. אבל מנגד בלי ששמתי לב, הקושי והכאב והעצב והפחד צמחו להם וגדלו ואיימו עליי מבפנים. החנקתי אותם בתוכי. הייתי חייבת להיות חזקה, בשבילי, למען בעלי וילדיי, למען ההורים שלי, למען בתי החולה.
מעולם לא ראיתי אותי כמסכנה.
במסגרת הלימודים טיפלה בי סימונה מטפלת של עוצמת הרכות. לאחר ששמעה את כל מה שאני עוברת אמרה לי: יו זה ממש קשה מה שאת עוברת, את ממש מסכנה! התנגדתי, כעסתי, מה פתאום מסכנה, בשום אופן לא! היא מנתה בפניי את כל מה שעברתי בחיי ובייחוד בעשר השנים האחרונות, פשוט שמה מולי מראה ושאלה אותי, זה לא מסכנה? וואוו פתאום ראיתי, הכל היה גלוי, מונח מולי. כן אני מסכנה, הרגשתי נורא באותו הרגע. סוג של עליבות ועצב … הבנתי עד כמה התכחשתי לעצמי, לא נתתי לי מקום באמת. סימונה סייעה לי לראות שצריך לעבור דרך חצי הכוס הריקה כדי להגיע לחצי הכוס המלאה.
אפשר לומר בהחלט שזה היה רגע אחד בזמן שהציל את חיי.
בהמשך התהליך שעברתי אחר כך איפשרתי לי לבכות ולהיות עצובה ולכעוס ולפחד. לבכות עליי ועל חיי ועל משפחתי. ולהביא לי חמלה וחסד ורחמים ואהבה.
אפשרתי לי להיות עצובה ליד בני משפחתי ולבכות לידם ובכך לאפשר גם להם להוציא את רגשותיהם ואת הכאב החוצה ולקבל ולתת תמיכה.
מתוך כך הגיעה העוצמה האמיתית שלי, מתוך כך יכולתי לבחור איך להסתכל על חיי, אלו בחירות לעשות. מתוך כך הגיעה העוצמה הזו של הבחירה בחיים.
עוצמת הרכות היא דרך חיים עבורי ואני רואה כיצד היא מפיצה את הטוב שלה סביבי, מיטיבה ומשנה חיים אצל חברים ומשפחה.
יחד עם כל אלו הבנתי שהבחירה בידי איך להסתכל על חיי וכיצד לחיות אותם. למדתי להסתכל על התמונה הרחבה, על כל החלקים שבונים את חיי ולא להתמקד רק בקשים. אני מאפשרת לי לחיות, ולמעשה בוחרת באופן מודע בחיים למרות האובדן הקשה שאירע אצלנו במשפחה.
יש אהבה בעולם,
רינה
.
.
.
עוצמת הרכות מציעה פעילויות שונות אישיות וקבוצתיות של התפתחות והעצמה אישית וכן הכשרת מטפלים בשיטה.
מוזמנים להצטרף אלינו. לפרטים נוספים מלאו את הטופס כאן למטה.
שאלות? 052-8336980
השאר תגובה