אהובים ויקרים,

בד"כ בסוף יום לימודים אני ממהרת לחזור הביתה, מרגישה את העייפות של כל היום הארוך. בשיעור האחרון רציתי להישאר להמשיך לדבר, להתחבק ולקבל עוד מהעוצמה הזאת.
התרגשתי כל כך מהמילים המעצימות, הממלאות, מהחיבוק החם והאוהב שלכם.
אני אורזת ונוצרת את הברכות בליבי ובגופי.

קשה לסכם שנתיים גדושות ואינטנסיביות בכמה מילים, העוצמה היא לא במילים אלא בתחושה ובאנרגיה ועם מה שאני נשארת ולוקחת לעצמי.

גיליתי את כוחה העצום של הקבוצה ולא סתם קבוצה, אלא אחת שמאפשרת, מקבלת, תומכת, חמה וחכמה שאפשרה לי לפתוח ולהוציא, האמינה בקצב שלי, לימדה אותי לא להישאר לבד עם הפחד, הבדידות, העצב והסודות. לעמוד מולכם ולהיחשף במקומות הכי הכי עמוקים, שהיו קבורים מתחת לסלע ענק ולקבל חיבוק כזה גדול וממיס שייצר בתוכי רכות ושלמות ובטחון שאף פעם לא היו לי.

ראיתי דרככם אותי, את כולי –  הקשה והרך ,החושך והאור, הקטן והגדול, הפחד והעוצמה.. כל החלקים, כל השלם ולכולם יש מקום ונוכחות. למדתי להכיר את הילדה שבי יותר לעומק. לראות אותה, לתת לה מקום, לאפשר לה להיות, לנשום, לחיות ,לרקוד, להעיז ולהתאהב בה.

דווקא מול כל ההתנגדויות שהיו לי, קיבלתי את המתנות הכי מעצימות ומשמעותיות. לראות את ההתנגדות, לנשום אליה ולקבל אותה, זאת אחת המתנות הכי גדולות שלי.

רואה כל רגע ורגע את הטוב בקושי, גם אם לרגע נופלת מייד קמה ומחבקת אותי, נזכרת בי, עושה למרות הפחד, לא מוותרת. הקליניקה וההתנדבות בבית אבות היוו מראה עצומה עבורי איך בלי להלחם, אלא רק לאפשר ולתת מקום לכל מה שעולה – דברים קורים ומשתנים.

למדתי על עצמי שאני יכולה ומה שהיה נראה בלתי אפשרי, מורכב, קשה – התגלה כאתגר, כחוויה מעצימה, מלמדת ומפרה. התרגשתי ועדיין מתרגשת לראות, איך חסימות משתחררות ונפתחות בי ובאחרים. לשייך אותם בדיוק לזיכרון שחוויתי בעברי ולהבין שזה התחיל בנקודה מסויימת ועכשיו זה זמן אחר, לא קיים העבר, אלא רק כאן ועכשיו ויש לי את הכלים והעוצמה לנשום, לשנות ולהביא אמא טובה אליי, רכה, תומכת ואוהבת.

 

רוצה לשתף על ההתקרבות שלי עם אבי לפני שנה בערך, שהייתה מאוד מאוד משמעותית עבורי.
בתחילת הלימודים כתבתי בסיכום הפרק הראשון של הספר "עוצמת הרכות", שאין ביני לבין אבי מגע ולא היה, ועל זה אני חולמת וקשה לי להאמין שזה יקרה …
לפני שנה בערך הגעתי לבקר את אבי, הוא שכב במיטה, נראה מותש, עייף, חולה מאוד, מוגבל בגוף, נראה מאוד מסכן.
הסתכלתי עליו אחרת, במין מבט רך ועשיתי לו הפעמה פעם ראשונה. התקרבות ראשונה שלי אתו, ממש נגעתי בגוף שלו…. אחרי חצי שעה נפרדתי ממנו והוא פרץ בבכי תמרורים, בכי של ילד קטן, בכי של חיים שלמים, ליבי התכווץ ובכיתי יחד איתו.

רציתי לומר לו, כמה אני זקוקה לאהבה, לאבא חזק תומך ומגן. רציתי להיות לרגע הילדה הקטנה, המסכנה, זאת ששכחו אותה, שלא ראו אותה, שהשתיקו.
הילדה שנאלצה להתבגר מהר מדיי, ששרדה..שלמדה להיות בלי מבוגר אחראי שאפשר לסמוך עליו, לשים עליו את הראש, להתעטף ולהתחבק בתוך חיבוק גדול ואוהב…
אבא שלי המפחיד והמאיים שפעם פחדתי ממנו, פחד מוות.. שהייתי עושה בתחתונים רק מהמבט שלו, הפך באותו יום לילד קטן, עזוב, מפוחד, כואב, משתוקק למגע, ליד מלטפת, למישהו שפשוט יהיה אתו. שמעתי אותו אומר ונאנח, "אך אמא…" באותו רגע ליטפתי אותו, אף פעם, אף אחד מהאחים לא עשה זאת, אמרתי לו שהוא מקסים וחמוד שהכל בסדר, מותר לו לבכות שאני לידו ואני לא הולכת לשום מקום.
לא מובן מאליו בשבילי להוציא מילים כאלה עם אבא שלי, שלאחרים זה אולי קל ופשוט.
אבא שלי, שלא ידע איך מחבקים, איך להיות בהקשבה, בנוכחות ובאהבה.

בגיל 14 עזב את מרוקו ועלה לבד לארץ בלי הורים ובלי תמיכה. ואני סלחתי לו וסולחת לו כל יום, על כל השנים, על הכאב והסבל, על המכות, על זה שהוא לא ידע להיות אבא כמו שרציתי. למדתי באותו יום על חמלה, מתוך הכאב שלי ושלו.
הרגשתי את האהבה בלב, בזכות כל מה שעברתי ובזכות הכלים שקיבלתי וכוחה של ההפעמה שהמיסה וריככה.
הייתי שם אתו אמנם כבת, אבל בחרתי להיות הבוגר, האחראי, לא לנטוש אותי ולא אותו.

גיליתי אומץ, שהרבה זמן רציתי לגעת בו ולא העזתי, פחדתי ונגעלתי ..
וזה קרה ויצר אצלי תנועה מעגלית, ספירלית. הרגשתי את הניצוץ האלוהי בתוכי, בנשמתי. נגעתי בנשמה שלו, שקרב לב אל לב ויצר שלום פנימי.
מתפללת שמפגש אחד יוביל לעוד מפגש וייצר מעגל גדול של שלום ואהבה, בין בני זוג, בין ילד להורה, בין אחים, בין חברים, בין שכנים, בין תלמיד למורה, בין עמים, בין אדם לעצמו.
ועכשיו שנה אחרי, אני מתקרבת לאמא שלי, שהיא מדהימה ותמיד הייתה.

 

תודה למורים של הקבוצה – לעופרה שהיא גדולה מהחיים, השראה עבורי, על הדרך שלה, האמונה והכוח העצום שיש בה ..עוטפת אותי ומחבקת
שלא ויתרה לי … ומבינה כמו אמא טובה, שלפעמים צריך לשחרר כדי שאפשר יהיה לשוב בחזרה…
למתן, ששיקף לי את הבור הריק שלי, את האהבה שחסרה לי והצורך שלי לקחת מבחוץ ולהתמלא. מה שאפשר לי לראות את היופי והרכות והרגישות שקיימים בו. להתאהב במי שהוא באמת.

תודה לביה"ס של החיים – "עוצמת הרכות" על כל המתנות היקרות שערכם עצום,
וטובי, מפתחת השיטה, שממשיכה להיות נוכחת בימים הפתוחים, במעגלים בכיתה, תמיד היא עולה לי,
האנרגיה המשחררת שלה, שאומרת "אתם יכולים בלעדיי, יש לכם את הכלים, את הדרך, את התבונה והרגישות, יש לכם את העוצמה והרכות להקשיב ולעשות מתוך אהבה."

ולכם חבריי לכיתה ולחיים, מרגישה אהבה גדולה.כל אחד ואחת מכם, מיוחד אהוב ויקר.
אני בהודיה ענקית וזאת זכות עצומה עבורי שאתם חלק מחיי – נוכחים במחשבותיי ובליבי, אוהבת אתכם.

מחבקת ואוהבת את כולכם
י' – תלמידה במסלול להכשרת מטפלים

~~

שיתוף זה על ריפוי מערכות יחסים במשפחה, מזכיר לנו כמה חשוב הריפוי האישי והפנימי בתוכנו כדי להגיע לריפוי חיצוני עם קרובינו.
קרא/י עוד על עוצמת הרכות >