הערב הגיעו פתאום השכנים מלמעלה. הם אף פעם לא היו פה. רצו לשאול משהו ונשארו דקות ארוכות. אני השכנה החייכנית מחדר המדרגות. ואני יכולה לעשות המון דברים בבת אחת. הייתי במטבח.
שוטפת
מקלפת
מניחה
קוצצת
זה הסלט הכי טעים בעולם, לעצמי אני חושבת
מזליפה
מערבבת
אני ממש טובה בזה, תראו אותי
מסדרת
מארגנת
טועמת

הם שואלים אם אפשר מחר שהטכנאי שלהם יכנס אלינו, הם מתקינים מזגן חדש והוא צריך להיכנס אלינו עם הסולם.
בטח בוודאי
אני מחייכת
מצחקקת
חותכת
סוחטת
מוזגת
אני השכנה הכי מקסימה בעולם, הם בטח חושבים
מצחקקת
שוטפת
מייבשת
קוצצת
אי אפשר בלי כוסברה, אני מפגינה מומחיות
מניחה
מוסיפה
מערבבת
טועמת

ואיך היה כאן בזמן הקורונה הם שואלים, הם לא היו כאן חודשיים, עברו למושב לאמא, ועכשיו חזרו.
היה דווקא בסדר
אני עונה
טועמת
מוסיפה
משוויצה
מחייכת
איך היה במושב?
מתעניינת
מצחקקת
מקשקשת

ואז הם הלכו
מתיישבת
נושמת
פתאום בא עצב.

הוא לא היה כאן חודשיים. שנתיים. אף-פעמיים. אני אף פעם לא עצובה. זה לא רגש שאני מכירה. מה זה העצב הזה פתאום? על מה? מה הוא קשור?
הוא לא ממש ענה לי, העצב. הוא רק התכרבל. קטן כזה. כמו גור חתולים. מרגיש אצלי בבית. כאילו היה כאן תמיד. מיאו. רק עכשיו שמתי לב אליו. נתתי לו להיות.
איש ושלושה ילדים שאני אוהבת במיוחד נכנסו בהתלהבות למטבח לאכול ארוחת ערב.
הם התיישבו
קישקשו
הזיזו
נקשו
חתכו
צחקו
לקחו
אכלו
פיטפטו
מזגו
נגעו

ואני הייתי איתם. אבל גם עם מה שהיה בתוכי. והתכרבל. מיאו.

_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _

״לכל יסוד ולכל חלק בנו יש תפקיד. לעתים נדרשת ה״זירעוניות״ שלנו – היכולת לנוע בעולם החיצוני, להיחפז, לפעול, לחדור למצבים, להתחרות וכו׳. לעתים, ולרוב מיד בעקבות הפעולות הקודמות, נדרשת ה״ביציות״ שלנו – היכולת לעצור, לעכל, להיפתח, להכיל, להיכנס פנימה וכו׳. הנשימה עצמה, דורשת שננוע ללא הרף בין הקטבים… שניפתח ונכניס, נדחף ונוציא. יהא זה הרה אסון, כפי שהחיים ממחישים, לפעול רק מתוך הזכרי, בזמן שהיכולות הנקביות שלנו נדרשות, ולהפך. מציאות נקבית-יתר תזיק באותה מידה… הדבר דומה לנשיפה אינסופית ללא שאיפה, או ההפך… לעומת זאת, איחוד יאפשר לנו ליהנות מכל היבט של ישותנו…״ (מתוך הספר ״איך הפכה האשה לגבר״ מאת טובי בראונינג).

.
.
.
הכותבת: מירי כהן מטפלת בכירה ומורה במסלול להכשרת מטפלים בעוצמת הרכות