חלק א'התמכרות

מאת טובי בראונינג מפתחת השיטה.

דווקא החורים השחורים בחיינו יכולים להיות קיצור הדרך לאושר. אם כך, זה עשוי להיות הדיל של חיינו. בואו נחזור לבסיס. העולם בנוי מהפכים. כדי ליצור חיים בכלל ובני אדם בפרט, נדרשים שני ההפכים הנקראים זרע וביצית, או זכרי ונקבי, יאנג ויין, אור וחושך, או במילים אחרות חצי הכוס המלא והחצי הריק. במאמרים קודמים ראינו שאם אדם שם דגש על הפך אחד, נאמר על הפן הזכרי, החיצוני, המואר, המודע, ופוחד להיכנס אל הפן הנקבי, הפנימי, החשוך, הלא מודע – הוא יוצר חוסר איזון בחייו המוביל לסבל, או למשבר, לפיצוץ כלשהו. כי לא ניתן לפצל את השלם בלי להתפוצץ. והשלם – אנחנו – מורכבים מ"חצי ריק, וחצי מלא". הבעיה היא שאנו בדרך כלל רוצים לאמץ רק את החצי המלא. אנחנו מאוד מפחדים מהרִיק שלנו. כל חיינו אנו מנסים למלא את הריק, את החורים שלנו. אבל למעשה קורה דבר מוזר – ככל שאנחנו מנסים למלא את הריק שלנו, הוא גדל. איך זה יכול להיות? ההיגיון כאן פשוט. הטבע תמיד שואף לאיזון. ככל שהמלאות גדלה, היא דורשת ריקות שווה לה.

ניקח לדוגמא את העידן הטכנולוגי שלנו. היום עולמנו מלא ודחוס מאי פעם. יש לנו אינסוף אפשרויות, מידע, עיסוקים, בידורים והסחות דעת למיניהן. עם זאת גם החור השחור שלנו גדל באותה מידה – היום יותר מתמיד שיעור ההתאבדויות מרקיע. יותר אנשים מתמיד סובלים מדיכאון, חרדה וייאוש – דבר נפלא עבור תעשיית התרופות אבל לא עבורנו. ואם תעשיית התרופות היא באור, הרי שהתעשייה התת-קרקעית של הסמים משגשגת עוד יותר. היום התמכרויות הן הנורמה, ובהמשך נתעמק בנושא חשוב זה על מנת להבינו. לעת עתה, חישבו כמה החיים היו שונים בעבר כשרוב האנשים נולדו, חיו ומתו פחות או יותר באותו הכפר. האוכלוסייה הייתה מצומצמת יותר, ועל אחת כמה כמות המידע שהגיעה אל כל אחד. בימים ההם, בכפר ההוא שלך ידעת לשבת במשך שעות עם הריק. הוא היה ידיד מוכר, ממש חלק ממך. ואתה חלק מהטבע. היום לא רק שהתנתקנו מהיכולת להיות בריק בלי לפחד ממנו, אלא שהוא גם גדל ביחס שווה לדחיסות, למלאות. אם כן, בעייתנו כפולה. יתרה מכך – כשאנחנו מתכחשים ובורחים ממשהו, הוא מתעצם, גדל וצועק בקולי קולות עד שנשמע  ונתייחס אליו. אם כן בעיה משולשת לנו.

 

לחצי המלא רק דרך הריק

הדבר המדהים בפשטותו הוא, שאם אתה רוצה להגיע לתחושת מלאות אמיתית, אתה חייב לעבור דרך הריק. אם אתה מחזיק בידך כוס חצי מלאה וחצי ריקה, ורוצה לגעת בחצי המלא בתחתית, הרי שתצטרך לעבור דרך הריק שמעל. הכוס היא רק משל, אך זהו משל מדויק לעולמנו בו שולטת הגרביטציה – המלאות תמיד למטה, והריק למעלה. זה הרמז, הריק הוא רק על פני השטח. ברגע שאתה נכנס לריק אתה כבר בדרך למלאות. אבל אם אתה בורח ממנו, מנסה למלא אותו, הוא גדל ומתעצם. זוהי אמנות ההפכים. בכדי להגיע לאור צריך לעבור בחושך. ממש כמו ביקום – בדרך לאורות תעבור בחושך. גם באקט המיני נכנסת המלאות (הזכריות) לריקות (הנקביות), ומכך יכולה להוליד ישות חדשה. כך אדם שמעז להיכנס לריקות שלו יוליד בכל פעם דברים חדשים, תובנות, רעיונות חדשים. מדברים היום רבות על הארה. אתה רוצה הארה? כנס לחושך שלך. כנס לחורים. החור הזה הוא המורה והגורו הנאמן ביותר. הוא לעולם לא יאכזב אותך. ברגע שאתה נכנס אליו אתה כבר בדרך למלאות. אז בואו ננסה להבין מהו החור השחור? מהו הריק הזה?

 

לריק דרך המלא

קשה להגדיר אַין, ריק. אז בואו נלך הפוך. ננסה לחשוב במה אנחנו ממלאים את הריק שלנו ונראה שאנו מנסים למלאו בכל דבר אפשרי –  בריצות, במטרות, בריגושים, בחומרים. לפעמים אנחנו רוצים שהילדים שלנו ימלאו את החורים, או שמערכות יחסים בכלל ימלאו את החיים. כן, בן זוג מושלם יכול למלא את הריק שלי. לא, רגע, יותר טוב בן זוג לא מושלם שאנסה לעשותו מושלם. ככל שהוא יעשה לי יותר צרות, יותר דרמה, כך יותר טוב, כי לא יהיה לי זמן לחורים שלי. אהיה כל כך עסוקה בו – לתקן אותו, לסדר אותו, לשנות אותו, להאיר את דרכו, שלמזלי לא יוותר לי זמן לריק שלי. כאן אנחנו מתחילים לקבל חלון לקשר שבין הריק שלנו להתמכרויות. למעשה, כל דבר או אדם שאנו מתעקשים שימלא לנו את החור יכול להפוך להתמכרות שלנו. לא חשוב שהתמכרות כלל לא ממלאת אותנו, להפך, היא מרוקנת אותנו. עוד יותר טוב – כמה שיותר דרמה, כך נהיה עסוקים יותר. ננסה שוב מחר, ושוב מחר, רק לא לעצור רגע ולהיכנס למקום שהכי מפחיד אותנו ואיננו יודעים איך בכלל נכנסים אליו. אז בואו ננסה להבין. כי החור לא סתם שם, יש לו מטרה. הוא כמו מנהרה, הוא צריך שמשהו יעבור דרכו. אם אתה לא תעבור דרכו, משהו יעבור דרכו – חומר מסוים, התמכרות מסוימת. והיום אנו רואים אינספור התמכרויות להימורים, לקניות, לסקס, למערכות יחסים. אולם בואו ננסה להבין את ההתמכרות לחומר, ומכאן נבין התמכרויות בכלל.

 

התמכרות לחומרים

רוב החומרים הממכרים מחקים את פעולת הדופאמין במוח. הדופאמין הוא נורו-טרנסמיטור, נקרא לו הורמון, והוא קשור למרכז העונג במוחנו. התמונה המוטורית של דופאמין היא התנועה החלקה שהוא מסייע לנו לבצע ביום-יום, וכשאין די דופאמין, כמו במחלת הפרקינסון, קיימים נוקשות, רעד וקושי בתנועה. אבל לדופאמין יש גם תמונה נפשית, וכאן הוא הורמון העונג, או ספציפית, הורמון הסיפוק, "המלאות". כשאנו חשים מסופקים בגלל שעמדנו באתגר כלשהו, עברנו רצף ביוכימי שבסופו אנחנו מוצפים בדופאמין. הבעיה היא, שכשחומר חיצוני מחקה עבורנו את פעולת הדופאמין, התאים שלנו מקבלים הוראה להפסיק לשחרר דופאמין. ואז אתה תלוי בחומר החיצוני שייתן לך את טריגר הסיפוק של הדופאמין. בנוסף, צריך בכל פעם קצת יותר חומר על מנת לחזור לאפקט הראשוני הנפלא. הרי למה אנו מתמכרים? בהתחלה היה טוב, לא? גם במערכות יחסים, גם בסיגריה, גם בקפה. אחרי זה אתה כבר צריך הרבה יותר קפה, סיגריות, וכו', כדי לשחזר את הזיכרון הטוב שנשאר לך במערכת. כך אנו מתמכרים ונהיים תלויים בחומר. אבל חשוב לדעת ששימוש ארוך בחומר חיצוני שורף תאים עצביים ומעגלים חשמליים במרכז העונג במוח. לכן, שימוש ארוך בחומרים, וזה כולל סיגריות, גורם לנטייה לדיכאון. בדרך כלל אדם לא מקשר את הדברים. אם הוא לוקח קוקאין, הוא בדרך כלל יודע שהוא מדוכא כי הוא דיכא את המערכת שלו. אבל הוא לא חושב שהסיגריות, או הקפה, קשורים למעגל הדיכאון, ושאין זה רק "פסיכולוגי". הביוכימיה בגופנו מגיבה כל הזמן.

 

החופש האמיתי

כאמור, דופאמין מגיע בסוף רצף ביוכימי (אדרנלין-אנדורפין-דופאמין), אם עמדת באתגר. אבל כשלקחת חומר "שיעשה לך את זה", בעצם רימית. לא עמדת בשום אתגר. קפצת ישר למה שיעשה לך טוב. וכאן אתה מתחיל להיות תלוי בחומר חיצוני. לעומת זאת, אם אתה מעז להיכנס לחור השחור שלך, באופן קבוע, מתאפשר לך הרצף הביוכימי הטבעי. ראשית אתה נכנס למקום לא מוכר (אדרנלין או אפינפרין, ההורמון הקשור במנגנון הילחם-או-ברח). אתה רוצה לברוח, אתה לא רוצה להיות שם, זה נורא מפחיד להיכנס למקום הזה, לחור השחור. למרות זאת, אם אתה מוכן להיכנס ולשבת שם, אתה לא צריך לעשות דבר. גם אי אפשר לעשות דבר שם – איזו הקלה – ניתן רק להיות בריק. בשלב מסוים, אתה לא יודע בדיוק איך ומתי, הרצף מתרחש. הפחד נמוג ואנדורפינים מתחילים להציף את המערכת. אנדורפין הוא "הורמון" ההנאה, השמחה, משכך הכאבים. זהו מנגנון ההישרדות – אם ברחנו או נלחמנו, אם נפלנו או אם נשכה אותנו החיה, אנחנו צריכים אנדורפינים לשכך את הכאבים. אז הנה, נכנסת לחור השחור, למקום המפחיד, לריק. בשלב כלשהו נמוג הפחד ועם האנדורפינים פתאום אתה חש טוב, "זה לא נורא, ממה ברחתי? זה אפילו נעים לי!" בסוף הרצף הזה מגיע הדופאמין, הנורו-טרנסמיטור של הסיפוק. עמדת באתגר.

זה לא קורה מיד, אבל המדהים הוא שכאן התהליך הפוך. כלומר, כשאתה לוקח חומר חיצוני, בהתחלה אתה מקבל "באזזז" נפלא. אבל כל פעם אתה צריך יותר זמן ויותר מהחומר או ממושא ההתמכרות שלך, יהא אשר יהיה, כדי לחזור לבאזזז, לאפקט הראשוני. לעומת זאת, כשאתה מוכן להיכנס לחורים השחורים, לריק שלך, קורה תהליך הפוך. בהתחלה לוקח לך זמן. אתה חדש, אתה לא יודע מה קורה שם. אתה נכנס לחור השחור – זה הצעד הכי אמיץ שעשית בחייך – וכל מה שאתה צריך לעשות זה רק להיות שם. אבל אתה לא יודע כמה זמן, אתה לא יודע אם בכלל יוצאים מזה… אולם כאן קורה תהליך הפוך – ככל שאנחנו חוזרים ומתרגלים כניסה לחורים השחורים, לריק, הזמן שבו אתה מגיע לסיפוק מתקצר. התהליך נעשה כל כך מהיר, כל כך מידי, שאתה כבר לא פוחד מהריק, אדרבה, שיבוא לו איזה חור שחור ואתו האנדורפינים והדופאמינים. כשאתה הולך בדרך הטבע, הטבע מפצה אותך. כמה מופלא, שבעוד ההתמכרות היא השעבוד האולטימטיבי, ההיכנסות לריק היא הדרך לחופש האולטימטיבי. החופש האמיתי הוא הפשטות עצמה, תחושת השלמות שבאה מכלום, מהריק – לא בגלל שמישהו אהב אותך, או שזכית בלוטו. זוהי הוויה כל כך נפלאה, שכשאתה מתחיל להכיר אותה אתה לא רוצה לוותר עליה. אז אל תפחדו מהחורים השחורים שלכם כי הם קיצור הדרך לאושר, לחופש, לגילויים מופלאים.

…..

לקבלת חלק ב' של המאמר למייל שלך
מלא/י את הטופס הבא והמאמר ישלח אליך.