לממש את הפוטנציאל שלנו

כל אחד מאיתנו הגיע לכאן עם אנרגיה השואפת ליישם את עצמה, עם פוטנציאל ייחודי שרוצה להתממש, הפוטנציאל שלנו לאהוב, לשמוח, להרגיש, לממש אינטימיות, לתת, לקבל, ליצור ופשוט לחיות במלואנו.

כשאיננו מממשים את הפוטנציאל שלנו זה ממש כואב. לרוב איננו יודעים שזה מה שכואב. כשכואב בגוף או בנפש אנחנו לא אומרים – אה, זה בגלל שאני לא מממש את הפוטנציאל. זה כואב כמו למשל, זוג שמתאהב ולא יכול לממש את האהבה שלו, את כל האנרגיה הזו.

ואם נרד לרמה עוד יותר ראשונית, ליסודות הבסיסיים שלנו – זרע וביצית – נלמד שוב על פוטנציאל. הרי אנחנו עצמנו מימוש פוטנציאל של איחוד וגם אנחנו הבאנו איתנו פוטנציאל. הזרע כולו פוטנציאל שרוצה להתממש, כל הייעוד שלו הוא להתחבר עם הביצית ולממש את עצמו – אם אינו עושה זאת, הוא מת. הבעיה אתנו היא שלא פעם אנו חיים כמו זירעונים שאינם מממשים את עצמנו, לא מתים ולא חיים, פשוט רצים ללא הרף.

גם הביצית היא אנרגיה ששואפת להתממש. יש אנשים שחיים כזירעון ויש כביצית. יש הבורחים מרגשותיהם ומסיחים את דעתם מכאב אי-המימוש של עצמם בריצה אינסופית כמו זירעון. ויש היושבים ומחכים כמו ביצית שהחיים יגיעו אליהם . ההבדל היחיד אולי הוא שהראשונים לוקחים כדורים נגד חרדה והשניים – נגד דיכאון. כך או כך תעשיית התרופות מרוויחה מאיתנו, חה.

כואב בנשמה
כשאיננו מממשים את הפוטנציאל שלנו זה יכול לכאוב בגוף, ממש ליצור מחלה, לעתים אף סופנית. לא פעם רק עם מחלה שכזו אדם עוצר סוף סוף ואומר, לא מוכן להתפשר יותר! אני חי ומממש את עצמי ולא חשוב כמה זמן יש - אין יותר תירוצים. זה נכון לכולנו – אף אחד לא יודע כמה זמן יש לנו. רק תירוצים יש לנו בלי סוף.

לא לממש את עצמנו כואב בנפש, לפעמים עד כדי מחלת נפש. בעבר עשינו לא פעם "עסקאות" משפחתיות שאיננו זוכרים, והבטחנו להישאר נאמנים לקו במשפחה ולא לאיים על אף אחד. לפעמים זה לא התאים שנממש את עצמנו, צריך היה לדכא את עצמנו ולהישאר ילדים טובים בכל מחיר, גם זה של מחלה. כך או כך, לא לממש את עצמנו – כואב. לסחוב לכל מקום בלון פורח ענק – הפוטנציאל שלנו - שרוצה לנסוק ולעוף, מכביד וכואב.

רבים באו והלכו מהעולם הזה בלי לממש את עצמם - וזה יכול להיות כל אחד מאיתנו. כל אחד צריך לשאול את עצמו – האם אני מוכן שזה יקרה לי? ואם לא, מה הוא צריך לעשות כדי למצות את הפוטנציאל שלו.

בגללם
בדרך כלל אנו טובים בתירוצים ובהאשמות. מה, זה ברור למה אני לא מממשת את האהבה שלי - בגללו. זה ברור למה אני לא מממש את היצירתיות שלי – בגללה, אשתי לא נותנת לי. בסדר. שכנענו את החיים, אין להם שום בעיה עם זה. הבעיה היא רק שלנו, לכן אם באמת נרצה למצות ולהגשים, נצטרך לראות מהן החסימות שמונעות מאיתנו לעשות זאת. אך לא רק את החסימות האישיות אלא גם הקולקטיביות – של המשפחה, של העבודה, של החברים, של החברה – המעגלים שמסביבנו.

וכאן אנו מגיעים לשאלה חיונית – האם בכלל אפשר לממש פוטנציאל אישי בתוך קונטקסט שלא מממש את עצמו? הסתכלו על כל העולם הזה. יש לו כל מה שצריך כדי לממש גן עדן, ואנחנו הצלחנו להפכו לא פעם לגיהינום של מלחמות, מאבקים, קיפוחים וחסרים.

כאן אנחנו מתחילים להבין שלא ניתן לחשוב רק על עצמנו כי כך לא נוכל בעצם לממש את הפוטנציאל המלא שלנו בלי ערבות הדדית! כולנו ערבים זה לזה. רבים אומרים "לי אכפת רק מעצמי ומהמשפחה שלי, כל האחרים לא מעניינים אותי," – אבל מי בא במגע עם המשפחה שלך ? השכנים, האחרים. ואם הם לא יעניינו אותך הם עלולים לסכן את אהוביך. זה נכון גם ברמה הקולקטיבית של עמים, גם ברמה הבינאישית וגם בתוך תוכנו – כל חלק שאנחנו מתעלמים ממנו, מתעצם ועשוי בסופו של דבר ליצור מחלה.

צמחים בריאים
לא נוכל לשגשג ללא ערבות הדדית. האם יוכל צמח לממש את יופיו בתוך אדמה חרוכה? כך אנחנו חיים. ואם יחשוב כל פרח על עצמו ויזרוק החוצה את הפסולת שלו, מה יהיה עליו ועל האחרים? בואו לא נשלוף תשובות מהשרוול, בואו נהרהר מה משמעות לממש את הפוטנציאל שלנו תוך כדי ערבות הדדית.
הרי כל מי שמוציא מעצמו את הטוב ביותר, מיד משפיע לטובה על המעגלים מסביבו, וההפך, מי שמוציא מעצמו את הרע ביותר סוחף את כולם אחריו.

מי שבאמת מממש את עצמו מתחיל באופן טבעי לעשות שירות עבור החברה – הוא מבין שהוא חייב זאת לעצמו, לנשמתו. השאיפה לממש את הפוטנציאל רחבה הרבה יותר מה"אני" בלבד. סיפוקים אינם אפשריים דרך האגו. האגו לא מסוגל להגיע לסיפוק. כל הווייתו היא "אני סובל משמע אני קיים" - כל עוד אני לא מסופק, אני יודע שאני קיים. אין תקווה במקום הזה. אלא רק ביציאה למה שגדול מאתנו.

לאומן, למשל, יש לו זכות וחובה לחבר את הקהל עם משהו הרבה יותר גדול מעצמו בלבד. אך לרוב הוא עולה לבמה עם "אני" "אני" "אני". וכולם יוצאים מופסדים. לא רק באומנים מדובר, כך רובנו חיים ולא מבינים למה החיים שלנו לא מסתדרים.

ערבות הדדית נמצאת בכל מקום. הסתכלו בכבישים. אין זה מספיק שרק אנחנו נוסעים במהירות סבירה כשמישהו נוהג במהירות מופרזת. אולי נדמה לנו שאם אני רוצה לטוס בכביש, זה ענייני, זה לא קשור לאף אחד. אך לא כך זה עובד בכבישים או בחיים.

וכדי שלא נתחיל שוב פשוט לסבול בגלל שאנו לא מממשים את הפוטנציאל שלנו הבה נזכור שיכול להיות שהמסע שלנו עלי אדמות כולל גם את הצורך לחוות את הכאב של אי-מימוש ולהתחיל לראות איך אנחנו קשורים זה בזה.