למה אנחנו מביאים ילדים לעולם?

זה נושא השיתוף שלי. והנה תהליך של תשובה. קריאה מהנה!:

 

אני נזכר באחת הסדנאות, אולי לפני כשנה, כששמעתי את רותי לראשונה מקדימה ומספרת בקצרה על עצמה, ולפתע, בסוף, מסיימת באמירה: "...החלטתי לרפא את עצמי ואת החברה"! למשמע הדבר, משהו היכה בתודעתי, או בעצם העיר אותי! אדם שקם ומצהיר בעצם: "היעוד שלי הוא לרפא את החברה!" הרבה מילים נלחמו להגדיר את מה ששמעתי באותה שנייה: יומרני? אפשרי? מחייב? נזכרתי בטקס השבעה שלי בכותל, גם כשהרעימו את האבנים הגדולות מאות קריאות "אני נשבע", לא הרגשתי עוצמתי כל כך. אולי כי במקרה הקודם נשבעתי למות למען ולא לחיות למען.
לפני מספר חודשים כתבתי בלוג קטן באתר המטפלים של מרכז אדי"ב ומצאתי את עצמי מצטט את רותי בכותבי כי "מצאתי בעוצמת הרכות כלי לרפא את עצמי ואת החברה". הרגשתי שלם מאוד להשתמש באותן המילים מבלי לחשוב אפילו אם עלי לבקש מרותי רשות. 

לא מזמן עמדתי מוטרד במטבח, דופק שניצלים תוך שאני מעבד מחשבות מדאיגות לגבי העתיד. עוד פחות מחודשיים יולד לי (בע"הש) בן חדש, ולאור חוסר היציבות בחיי, עבודה, בית, מגורים, (גם את זה שמעתי ממישהו ולא ביקשתי רשות לצטט), חשבתי לעצמי בייאוש: למה אני בכלל רוצה או מתעקש להביא עוד ילד לעולם?! לעזאזל, לאיזה חיים אי מביא אותו? לאבא שחולה בנפשו עם הבעה מבאסת של דאגה ועצבים, לבית שכור שנגמר לו החוזה בקיץ, עם בלטות שעדיין עקומות, עם יציאה לפרדסים מחניקים מריסוסי הבוקר, וגני ילדים עושקי הורים שבו כולם גדלים להיות חבר'ה חולים בתוך חברה חולה. ויש עוד כל כך הרבה מחלות חברתיות, סביבתיות, אקולוגיות, ויראליות, גלובליות, שנראה שאף אחד כבר לא יכול ולא רוצה לטפל בהם...!
ואז רותי עומדת שוב מול קהל הסדנה ברמת גן, בפנים צחורות, שלוה ומוארת, אומרת ברוגע ובבטחה: "... ומאז החלטתי לרפא את עצמי ואת החברה".

וכאילו משהו אחז את ידי מלדפוק מכה נוספת בשניצל, וניעורתי! נשימה חדה חדרה בי! אפילו חיוך רחב המיס את המבט הטראגי: נזכרתי לפתע שהתגייסתי גם אני לרפא את עצמי ואת החברה! ולמרות שהדפוס שלי הוא לעשות לבד, (שלוחש כל הזמן בעורפי: בלתי אפשרי, ואין מצב...) נזכרתי שגם את רותי כבר שמעתי לראשונה מתגייסת, ולבטח היו עוד לפניה שאולי לא שמעתי אותם מצהירים זאת אבל החליטו זאת, ובכלל, הקריאה הזאת מעירה בי הבנה חשובה, שבעצם קוראת בקול: מי ירפא את החברה החולה אם לא החברה עצמה?! חולה או בריאה, רק החברה יכולה לרפא את עצמה. רק הצד הבריא והשפוי שלנו יכול להביא מזור ריפוי ושמחה לחלק החולה שלנו. וגם אני, חולה בנפשי או לא, עם כמה מולקולות אחדות ושפויות רוצה ויודע שיכול לרפא! אפילו העניקו לי על זה תעודה חתומה. 

וכל העניין הזה התחבר לי עם שאלת התינוק הזה שהולך ללדת לי. למה רציתי כל כך שתבוא לעולם?
גבירותי ורבותי, בא לי להועיד תפקיד לבן שלי בריפוי החברה. לא איכפת לי על כל החולקים עלי שאין להפיל תפקידי חיים על ילדיך, אך לראשונה העניין הזה מסב לי טעם ומשמעות לחיים. בא לי להושיב אותו עם שני אחיו מסביב לשולחן ולהסביר להם שנולדנו כולנו גם כדי לחיות את החיים וגם כדי לרפא אותם! החברה שלנו חולה ואין להתעלם מכך. יש וצריך לרפא אותה.! שזו הולכת להיות משימה מאתגרת ומעצימה. שצריך ללמוד איך לעשות את זה בחדווה ובסבלנות, בהנאה וקלות. בשמחה ואמונה. ושכל אחד מהם יבחר את החלק שהכי מתחבר אליו, ושאותו בא לו לחקור, ללוות ולרפא. כי לא חסרים חלקים שונים ועוצמתיים המשתוקקים לריפוי. והדרכים הן רבות ומגוונות. לא צריך להיות רופא. אולי מספיק אפילו להיות בריא כדי לרפא. אבל עשו את זה ביחד עם, ולפחות למען מישהו אחד, וצפו והתרגשו והתעצמו מהשינוי הבריא שנחזה אל מולכם. הפכו את הבריאות למעיין מתוככם החוצה. אל כל החלקים הצמאים, החסומים, הלא נקיים. אל תדאגו, כי מי הגשם יחלחלו אליכם מהאדמה במחזוריות. 

והנה משהו מתרכך בי עכשיו. אני נזכר פתאום בבני , עמר, שבפעילות יום המשפחה שהיתה בכיתתו, ערכנו הדגמה פעילה וחווייתית להורה וילד. עמר קם לפתע ונפרד מאימו, ניגש למחנכת שלו, שישבה כצופה בודדה בזמן שילדים הפעימו את הוריהם, והציע לה לשכב כמו כל ההורים על המחצלת כדי לקבל ממנו הפעמה. אף אחד לא ביקש ממנו. זה קרה לבד. בהבנה ורגישות. וברצון לרפא את החברה. אני הייתי מוקסם מזה. יותר ממני הוקסמה המורה להתעורר לאחר הפעמת הליבה. אני מבין יותר איך המסר עובר מעצמו כשאני עושה את שלי. וזה אולי השלב לסיים, וגם השלב שבו אני גם מניח לילדים שלי לבחור . הרי גם רותי לא ישבה לי על הראש ודרשה את בחירתי. היא אמרה את בחירתה. לי זה עשה המון. 
תודה רותי. שבת שלום לכולנו. אוהב. ארז.